בין בודהה לזורבה – קו התפר של בריאות נפשית ורוחנית

שלום לכל הצופים , במפגש הזה נדבר על בודהה וזורבה – קו התפר של בריאות נפשית ורוחנית. ומאחר שאנו עוסקים במיינדפולנס ובודהה, אז ננסה לראות גם מה מציעה לנו דמותו של זורבה היווני, ואיזה איכות הוא מציע לאומנות החיים, כדי שנוכל ללכת על האדמה בשמחה ומלאות. אחת השאלות שאנו נשאלים היא- האם תרגול של מיינדפולנס, כשאנו נדרשים להתבונן על כל התופעות בחיים, תחושה, רגש, מחשבה – כשאנו מייצרים איזה שהוא עד שצופה על כל מה שמתרחש עכשיו, האם האיכות הזאת הופכת אותנו למרוחקים, אדישים, מנותקים מהחוויה כפי שהיא. מקרים שבהם אנשים מתרגלים המון שנים מדיטציה אבל יש איזשהי התמקמות מול החיים שהיא ליד . משהו קצת קפוא, מכווץ. זאת בהחלט חוויה שהיא בספק החוויה שאליה בודהה כיוון . כולנו יכולים לספוג איכות כזאת מאחר והחיים מאתגרים מדיי. מוציא מהחיים ולא מכניס אליהן, חוויה מרוחקת ומווסתת. כאן נכנסת האיכות של גיבור הספר זורבה היווני, הוא חוגג את החיים. איך אפשר לשלב את האיכות המתבוננת עם האיכות של ההנאה. ניקח את הרגע הזה שבו אנחנו נמצאים. מקשיבים למילים, אם יש התרחשות שהיא אולי גופנית, חושית כל החוויה אני יכול להתבונן על מה שקורה לי מצד אחד. להיות במקום של תשומת לב פשוטה. לשים לב ששומעים את הקול שלי. אם כרגע מרגישים את המשענת של הכיסא, הישיבה והרגליים על הרצפה. לשים לב כשהולכים, מדברים. בתוך זה כשיש לנו אנרגיה של חיים שפועמת בתוכנו האם אנחנו יכולים להסכים לה במלואה. האם אפשר לווסת אותה על אש קטנה. איך אנחנו נותנים מקום ונותנים לאנרגיית החיים להיות איפה שאנחנו עכשיו. הסכמה לאנרגיית החיים היא הסכמה להיות איפה שאנחנו ברגע זה. ההסכמה לאנרגיה היא הסכמה לתנועה שנעה בתוכי. אנרגיה של שמחה, של עצב, של כעס או מיניות שאני נותן לה מקום בתוכי. מקום לאנרגיה שרוצה לשחק בתוכי, אני רוצה לתת לה מקום להשמיע צלילים. לא תמיד אנרגיית החיים ברורה. הכל בגדר החוויה שכרגע היא נאמנה למה שקורה בתוכי. כשאנחנו חיים את החיים יכולים להסכים להיות כל כולנו בתוך בחוויה. מתקשר לביטוי "עין הסערה" – אנחנו רואים את כל הסערה אבל יש בנו שקט ודממה. איך אפשר לחגוג את החיים ועדיין להתבונן בהם. חלק מהתרגול יכול להיות עם בעלי חיים בטבע. זה יכול להיות מגולם בתוך כל חיה שאנחנו רואים, ביטוי איך להתמודד גם עם טראומות. דוגמא של אנטיפולה שסוחב אותה נמר והיא עדיין חיה אבל קפואה. ברגע שהיא מגלה שיש חוסר תשומת לב אליה היא בורחת. אחרי הבריחה היא מתחילה לרעוד, והרעד פורק את כל האנרגיה והטעינה הפיזיולוגית שמערכת העצבים הטעינה לה. של החרדה שעוד מעט היא עומדת להיטרף. זאת אנרגיה שנשארה בתוכה ועליה לפרוק. לבני אדם זה קורה הרבה, שמשאירים איזשהי אנרגיה שלא פרקנו, אנרגיית חיים שלא נתנו לה מקום. אנחנו לא נותנים לגיטימציה לרעד ולקולות. מווסתים את עצמנו. ככה התפתחה הפסיכולוגיה, החברה האוסטרית בה פרויד חי היתה מאוד שמרנית והיו להם סימפטומים של שיתוק כי הם לא נתנו ביטוי לחלקים בתוכם, בעיקר למיניים. עד שאלו גרמו לסימפטומים גופניים קשים. צריך לתת מקום וביטוי לאנרגיית החיים, איך להיות בריא כשאני לא שומר דברים שקורים בתוך עצמי. לתת מקום לפעימת החיים. לתת לגיטימציה ומקום להתמודדות עם מה שקורה בתוכי. איכות של אינטימיות ביני לבין החוויה. האם התחושה משתנה, איזה צבע וצורה יש לה. מנגד אם יש לי רוח חיים לצייר לרוץ לרקוד לצעוק לתת לזה מקום. לראות איזה אנרגיה נותרה כלואה. עכשיו מתחשק לי לקפוץ ולקרוע משהו. או לשבת בשקט ולהקשיב למוזיקה טובה.